23 ספטמבר 2011
רכבת ושמה אנרכיה
שנים ארוכות אנו מזהירים, בעשרות מאמרי דעה ופובליציסטיקה, כי בית כמשפט העליון הינו אסונה של הדמוקרטיה הישראלית מאז שאהרון (בונפרטה) ברק הנציח דרך "המהפכה השיפוטית" ובמחטף פוליטי את תזת "הכל שפיט" שלו וגרם לעיוות חמור, לחוסר איזון פושע בין זכויות הציבור לזכויות הפרט, לטובת זכויות הפרט, באורח בילתי מידתי וחסר אחריות, חזון ושיקול דעת ארך טווח. קיעקוע הדמוקרטיה הישראלית דרך נוהלי "הכל שפיט" ו"המהפכה החוקתית" מדרדרים את מדינת ישראל עקב בצד אגודל, שנה אחר שנה, ובמצטבר ניתן להיווכח בכך בבירור, לעבר גהינום האנרכיה. אם לא תעצר המגמה, תקועקע הדמוקרטיה הישראלית לעבר דיקטטורה מרצון או לעבר אנרכיה מצמתת, חסרת שליטה.
ישנם בחונים ברורים לנאמר לעיל. התנהלותה הפושעת מהפן הדמוקרטי של התקשורת (למעט מספר צדיקים בסדום), באין מכהה. התנהלות של אני ואפסי עוד מצד פרקליטות המדינה הגורמת ביודעין ובכוונת תחילה להנצחת המשפח במדינת ישראל...שוב, באין מכהה. התנהלות לעומתית, פוליטית בעלת אג'נדה אידאולוגית שמאלנית רדיקלית של שופטי בית המשפט העליון.... באין מכהה. הסתה ברורה ונחרצת לרצח והשמד מצד אקדמאים ואנשי רוח כנגד מתנגדיהם הפוליטים... באין מכהה. הסתה לחורבן מדינת ישראל תחת כל שיח כמוש ומעל כל צריח מסגד בסקטור הערבי (ישראלי?)...שוב באין מכהה. הסגרת נכסי הציבור לידי קבוצת טייקונים מצומצמת מצד כל ממשלות ישראל (למעט נסיונות שכנגד בממשלה הנוכחית),,, באין מכהה. משטרה אשר אינה מגינה על האזרחים אך מצטיינת בהתעללות בהם..שוב באין מכהה.
בכל אשר נפנה אנו חווים אנרכיה, חוסר משילות, כל ממזר מלך, איש הישר בעיניו יעשה, אין (אין, אפסו) שופטים בירושלים. הללו יצרו אמות מדת-שפיטה שונות לסקטורים שונים בהעדיפם אנשי שלומם האידאולוגיים תוך שמשנקים צוואר מתנגדיהם הפוליטים. התנהלות זו מובילה לניצני האנרכיה החברתית אותה אנו חווים כיום ולצערנו, זה הינו אך הקדימון החיוור לאשר עוד יבוא בעתיד.
נושא השביתה הפראית של וועד עובדי הרכבת מהווה למרחפים בנינו תזכורת אודות קשיי תחבורה מקומיים לכאורה. אך למעמיקים בתוכנו הנושא האמיתי, מתחת לפני השטח, הינו חברתי כללי הפוגע בכל אתר ואתר מאורחות החיים של כל ישראלי.
שביתת הרכבות אינה שביתה נורמלית-מוצדקת, הבאה לשמור על זכויות העובד וטוב וראוי שכך. זו שביתה פוליטית הבאה להראות מיהו הבוס האמיתי ברכבת ישראל. זו שביתה אשר אינה מתחשבת בהגיון, בצדק, בשום שכל, ובחתירה לפתרון הוגן לכל הצדדים. זו שביתה לשם שביתה, לשם כיפוף ידים, לשם יצירת תרחיש קריסה ממלכתי. זו אינה שביתה של וועד עובדים למול הנהלה, זו שביתה של כוחות פוליטים הבוחשים ברקע המסיטים ומסיתים את וועד העובדים לכיוון פוליטי כנגד ממשלת ישראל, חד וחלק. אותם כוחות, טובת הציבור ורכבת ישראל אינו מענינם, טובתם הם וניצחונם הפוליטי תוך הפלת ממשלת ישראל הוא המניע פעולותיהם במסגרת תמונה רחבה יותר (ראה ערך "מנהיגות מחאת האוהלים") ולכן, הנוסעים, לקוחות הרכבת, אותם אזרחים אשר אך חפצים להגיע לעבודה והביתה בשלום, אינם ניספרים כלל, הם מהווים בני ערובה, פיונים במשחק ערמומי וניבזי של וועד העובדים המשתף פעולה עם גורמים פוליטים מהרסים מבפנים ושוטמי ישראל חיצונים (כמה חיצונים?—ממדינות הים, וקרנות ערביות, כדי כך חיצונים).
סביר להניח כי במדה וקבוצות נוסעים יפנו לבית המשפט בתביעה אזרחית על חטיפה, כליאה נגד רצונם ועיכוב מכוון ולעומתי על ידי עובדי הרכבת, יש להם סיכוי סביר לזכות בפיצויים אסטרונומים שייגבו מהעובדים האלימים.
.
קיימת עובדה שאין עליה עוררין ומתניידי ישראל חווים אותה מדי יום וחלקם גם שילם בחייו על כך. פעולות התחזוקה של עובדי רכבת ישראל לטיפול שוטף והשמשת הרכבות והקרונות הינן פושעות, מסכנות חיים. אך כאשר הנהלת הרכבת מנסה למצוא פתרון הולם לכך, תוך התחיבות חוזית כי העובדים הוותיקים (אכן, אלו הלא-יוצלחים, האחראים לתאונות הרכבת הרבות), לא יפגעו אלא נהפוך הוא, אף יצאו נישכרים יותר, מטרפד וועד עובדי הרכבת כל סיכוי להסדר. כאמור, לא הפתרון בראש מעייניהם, יצירת האנרכיה היא שעל הפרק.
בין האחראים למצב הכאוס החברתי שנוצר הם חברי כל כנסות ישראל אשר תקינותם הפוליטטית הבזויה מנעה מהם לעמוד בפרץ ולהגדיר בחוק את המותר והאסור ביחסי העבודה ובחופש ההפגנה והביטוי.
הללו מכירים את האמור לעיל לגבי מערכות המשפט ידוע היטב ובכל זאת "עיניהם עצומות לרווחה", הם מגבים את "שילטון החוק" דהיינו, שילטון השופטים, בעוד שחייבים הם לגבות את שלטון "מדינת החוק" דהיינו, שילטון ניבחרי העם ואיזונם הראוי עם מערכת המשפט.
להערכתנו, קיימים ניבחרי הציבור הנתונים לסחיטה מתמשכת ומתמדת מצד מערכת המשפט, פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל העורמת במרתפיה "תיקים באפלה" כנגד ניבחרי ציבור תוך תאום-איומים עם אנשי פרקליטות המקבלים הוראותיהם משופטי בית המשפט העליון, להשמישם אם הניבחר לא יתנהג כיאות (לטעמם). ואכן הללו "הושמשו" פעמים רבות בשני העשורים החולפים, "תפירת תיק" ניקראו אלו. שיטה זו הופכת את ניבחרי הציבור (רבים מהם מושחתים – אך לא כולם), למריונטות, בובות מרקדות על חוט בידי השליטים האמיתיים על מדינת ישראל, מערכת המשפט, הפרקליטות, התקשורת, הפיקוד הצה"לי הבכיר ופיקוד משטרת ישראל
אל הריק (וואקום) השלטוני הזה ניכנסו בנפש חפצה שרלטנים משפטים בעיקר חברי בית המשפט העליון בראשות אהרון (שחור הזקן) ברק ודורית (הנרצעת) בייניש אשר בעזות מצח, בציניות, בגישה אנטי דמוקרטית בנוסח בולשביקי להלל, נטלו לידיהם סמכויות שאינן שלהם בנוסח פיראטי (כתיוגו של השופט האמריקני פוזנר) וגרמו לאנרכיה המשפטית והחברתית הקיימת במדינת ישראל. הללו ניתצו את האיזון העדין שבין זכויות הפרט לזה של הכלל והיטו הכף באופן פוליטי התואם גחמותיהם האידאולוגיות לעבר זכויות פרט, למצער טוטליות, בעוד זכויות הציבור נירמסו במאות פסקי דין שיקריים, נכלולים, פוליטים למהדרין, עד עפר.
לא בכדי נוקטת מערכת המשפט בדרך זו. רמיסת זכויות הציבור (אשר השילטון הוא חלק אינטגרלי שלו ומטעמו) והענקת זכויות יתר, בילתי מידתיות לפרטים, מאפשרת לכוהני-המשפח מבית המשפט העליון לשלוט ללא עוררין על כלל הציבור הישראלי, על כנסת ישראל ודרכה על ממשלת ישראל.
ציבורים גדולים המשתייכים למילייה "הנכון" מתנהלים בנוסח "כל דאלים גבר" באשר סמוכים הם ובטוחים כי כל רע לא יאונה להם וכנופיות "שלטון (הצחוק) החוק" יגבו את מעשיהם יהיה אשר יהיה. מדינת ישראל צועדת לעבר אנרכיה בהכוונתו הברורה של בית המשפט העליון הישראלי ומערכת המשפט כולה ובמיוחד פרקליטות המדינה הנותנות יד חפצה ועולצת לכל האנרכיה הזו. לטעמם, ככל שיהיה לאזרחי ישראל רע יותר כך בסופו של יום יצאו כנופיות החוק והאליטה הישראלית נישכרות יותר באשר ייקל עליהם למצב ולשמר שלטונם עלינו במרמה וצדיה.
.
על פניו, וניראה כי לא בכדי, קיים חוט שני (משי) מקשר בין מחאת האוהלים, שביתת הרופאים והמתמחים והאנרכיה בשרותי הרכבת (שלא להזכיר שביתות אנרכיסטיות רבות אחרות לאחרונה במתכונת לעומתית, מתוכננת, ממומנת אירגונים אנטישמים – פנים וחוץ, כגון העובדים הסוציאלים, המורים ומי לא בעצם). הדעת נותנת כי אותם גורמים אשר עמדו מאחורי מחאת האוהלים וניצלו אנשים קשי יום תמימים ובאמת ובתמים ניזקקים, למטרותיהם האנרכיסטיות הנלוזות, אותם אנשים או שלוחיהם נימצאים עמוק בקרב מתמחי הרופאים (וה-ראיה, בתי החולים בפריפריה אינם שותפים לאותם מוחים – אוהלים או מתמחים - מבועת תל-אביב) ועובדי הרכבת.
כל "תרחישי הקריסה" המתוזמרים, הלעומתים והמכוונים, אותם חווים אזרחי ישראל מאז מחצית 2010 אינם תקינים דהיינו, הללו אינם סיכסוכי עבודה להשגת תנאים צודקים, פעולות תיווך, בוררות והגעה להסכמה בנוסח "אני מנצח – אתה מנצח".
ההפגנות, המחאות והשביתות הללו הינן מצג של כיפוף יד, של סרבנות למשא ומתן, של ניצול ציני של אזרחים אשר מובלים להשתתף במשחק ללא ידיעתם ובוודאי שללא רצונם. המפגינים אינם מוכנים למשא ומתן או לבוררות הם כאומרים: "קבלו את דרישותינו ולא אנו שורפים את הבית" מזכיר משהו מהתבטאויות "מנהיגות" מוחי האוהלים. אותו הקו האידאולוגי, הקו של אני ואפסי עוד, הקו של כל ממזר מלך, הקו להפלת ממשלה שהינה לרצון מרבית הציבור, הוא השולט בכיפה ומוביל לאנרכיה מתוכננת.
כאשר ההמון המוסת והניבער צווח "העם דורש צדק חברתי" (גם הנשים הסורגות מלהגות שם...) הרי הצדק החברתי אינו נמצא דווקא מתחת לפנס היכן שצווחנינו השיטחיים והמוסתים מצביעים לכיוונו ברוב בורותם. צדק חברתי, כשמו כן הוא, האמור רובו ככולו בתיקון חברתי, לאו דווקא פיננסי, הוא החזרת השפיות, האיזון והצדק למערכות המשפט, האקדמיה, התקשורת, כנסת ישראל, הפרטה מידתית, שיוויון בחלוקת הנטל הלאומי, אספקת חכות ולא דגים לנזקקים, חינוך הוגן הולם ומדתי, מניעת התאגדות טייקונים בילתי הוגנת ומדתית, מציאת דיור בר השגה לשכבות ניזקקות, תמיכה בזקנים, בחולים ובתשושים, מיסוי רציונלי ושקוף ועוד כהנה וכהנה, כך נאה וכך יאה.
.
עלינו להשיג כי לא תמיד, זה המוחה והצעק חמס הוא הצודק, כפי שגם מערכות השלטון מצדה יוצרות לעיתים עוולות לאזרח. ולכן, עלינו לחדול משטחיות הדיון והוויכוח ולתת דעתנו ולמציאת רציונלי הוגן לכולם, פתרונות לכל מצב ומצב במדת האפשר, באורח נחרץ ושיטתי, אך תוך הכרה ביכולותינו ומגבלותינו הלאומיות. אלו ההוזים פתרונות קסם מידים חובקי כל, בנוסח "עולם ישן עדי היסוד נחריבה", מוטב להם שימשיכו להזות בעולם שכולו טוב ויניחו למבוגרים האחראים, לאזרחינו השפויים לנתב את מהלך הענינים לתועלת הכלל.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
